דורותי (ונכנסי טרמינל 3) אומרים: "There is no place like home". אין כמו הבית, זה נכון. ואם אפשר היה לטייל כל החיים בשביל לחזור בסוף הביתה (בידיעה שסגרנו גם לאחרי החגים), זה רק היה מעצים את התחושה...

אם היינו יכולות (ובפינת ״כזה״ אנחנו יכולות), היינו שוזרות בסדר היום שלנו פריטים שימושיים שיעשו לנו את היום הרבה יותר נעים (וייצוגי). אז הרי לכם: יום בחיינו נוסח סקנדינביה...

אם היינו מקבלים שקל על כל פעם שאמרו לנו ״הכי יפה לך טבעי״, היה לנו מספיק כסף כדי לעזור לטבע במקומות שהתרשל בהם. ובינינו, האמירה הזו לא מתאימה ל-90% מהנמענים, אבל היא מאד מתאימה לבתים שלהם...

קפה הוא טעם החיים (ומתוק אם רק יודעים). אבל בואו נפתח את זה רגע: סופרים כמה כוסות אתם שותים ביום? לא כוללים בספירה את הכוס הראשונה בבית / לדרך? מתכננים את משימות היום עד ואחרי הקפה? מתעצבנים אם מישהו שתה לכם מהכוס?...

בימינו ובעולמנו - קשה להתרגש מדברים. אנחנו סובלים (וניזונים) מציניות, בוחרים בספקנות על פני לתת הזדמנות ולרוב, פשוט מחכים שהזמן יעבור (וואו איזה אבסורד). הפינה ״טבלת ריגוש״ מנסה לתת פייט לייאוש הכללי או הספציפי האופף אותנו לפעמים...

חשבתם לעצמכם פעם אם דפנה צדקה כששרה: ״אולי כל זה קורה לי בגללי״? אולי הבית שלה (בשיר) עקום באשמתה?! אז בגדול, אנחנו לא בעד להיות תלייניות (אולי רק של משהו כזה). אנחנו בעד לקחת את המושכות בחזרה לידיים ולא חשובה הסיבה ללמה הן נשמטו מלכתחילה...

אם מתחשק לכם לפעמים, לפתוח לרגע מגזין…
אז תחשבו כמה כיף היה לשלוף אותו משולחן צד מרובע עם מעמד מובנה למגזינים [1]. בסדר אל תגידו שאנחנו ראש בקיר, מוכנות לחיות בשלום גם עם לשלוף מגזין מכאן [2]. רק נניח עליו גם את כוס הנחושת הזו [3]...